בדין היהודי, לבעל קיימת החובה לדאוג, לזון ולפרנס לאשתו. חובה זו קיימת כאשר בני הזוג מתגוררים יחדיו או כאשר הבעל עזב את הבית ונטש את האישה או כאשר האישה עזבה את הבית מחוסר ברירה (למשל: במקרים של אלימות מצד הבעל). כאשר האישה עוזב את הבית ללא סיבה מוצדקת, נשללת זכאותה למזונות. חובה זו היא מדין תורה ומופיעה, בין היתר, בכתובה עליה חותם הבעל במועד טקס הנישואים. על פי דין תורה, כאשר האישה התרגלה לחיות ברמת חיים מסויימת, על הבעל להמשיך ולאפשר לה את אותה רמת חיים וזאת עד למועד מתן הגט. גם אם האישה מסוגלת להתפרנס בזכות עצמה, אך בוחרת שלא לעבוד, על הבעל לפרנס אותה ולשמור על רמת החיים אליה הייתה רגילה, עד למועד הגירושין. כמובן שקיימים חריגים לחובתו של הבעל לפרנס את אשתו, למשל: במקרים בהם האישה מוכרזת כאישה מורדת או בוגדת, החובה לפרנס את האישה תתבטל.

במסגרת חובתו של הבעל לפרנס את האישה, עליו לשאת בתשלום כלל צרכיה, לרבות מזון, בילויים, רכב, טיפוח, מדור ואחזקת מדור. 

זה המקום להדגיש כי חובת הבעל לשאת בתשלום מזונות האישה אינן קשורות בחובתו לשאת במזונות ילדיו, ומדובר בשני חיובים נפרדים המשולמים בו זמנית. בכדי שהתשלום המצטבר יהלום את הכנסות הבעל ולא יעלה על הכנסותיו, מומלץ לשכור שירותי עורך דין אשר ידע לטעון את הטענות המתאימות ולהגיע לתוצאה הוגנת אשר תכלול את מזונות האישה ומזונות הילדים גם יחד.

כאשר האישה עובדת ומרוויחה כסף או כאשר לאישה יש הכנסות ממקור אחר (למשל: דמי שכירות), בית הדין או בית המשפט יערכו חישוב של צרכי האישה וממנו יקזזו את הכנסותיה. אם הכנסות האישה נמוכות מצרכיה, הבעל ייאלץ לשלם את ההפרש עד למועד הגירושין.

לעניין זה קיים חריג. כאשר האישה "מעוכבת מחמתו", כלומר כאשר בית הדין קובע שעל הצדדים להתגרש והבעל מסרב לתת לאישה גט, בית הדין רשאי לקבוע כי האישה תהיה זכאית למזונות אישה מלאים וללא קיזוז הכנסותיה, גם אם הכנסותיה גבוהות, במטרה לדחוק בבעל להסכים למתן הגט.

יודגש כי כאשר מדובר בבני זוג יהודים אשר נישאו כדת משה וישראל, החיוב במזונות אישה הוא אינו הדדי ואינו שוויוני, כלומר, רק הבעל אמור לשאת במזונות האישה.

כאשר בני הזוג הם יהודים אשר נישאו בנישואים אזרחיים בחו"ל או כאשר מדובר בידועים בציבור, המצב המשפטי הוא שונה, שכן החיוב במזונות אישה, כאמור, הוא מדין תורה – תנאי שלא מתקיים אם בני הזוג לא נישאו על פי דין תורה. במקרה כזה, בן הזוג החלש יותר מבחינה כלכלית יכול לדרוש מזונות מבן הזוג שמצבו הכספי טוב יותר. מזונות כאלו מכונים "מזונות שיקומיים" או "מזונות הסתגלות", ומדובר במנגנון שוויוני והדדי, בשונה ממנגנון מזונות אישה. במקרה כזה, אם הבעל נחות מבחינה כספית, הוא יכול לתבוע מהאישה מזונות הסתגלות. מזונות ההסתגלות אינם מסתיים במועד הגירושין או הפרידה, אלא הערכאה המשפטית קובעת את מועד סיום התשלום. 

על אישה המעוניינת להגיש תביעה למזונות אישה לשקול בכובד ראש אם להגיש את התביעה בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני. קיימים הבדלים רבים ומהותיים בפסיקת מזונות אישה בין שתי הערכות. כך, למשל, בית המשפט לענייני משפחה נוהג לפסוק סכומים גבוהים יותר, בעיקר מאחר שבית המשפט מתחשב הן בהכנסות הבעל והן בפוטנציאל ההשתכרות שלו, בעוד שבית הדין הרבני נוהג לבדוק רק את ההכנסה בפועל. בנוסף, בית המשפט לענייני משפחה נוהג לפסוק מזונות אישה (ולו זמניים) כבר במועד הישיבה הראשונה, בעוד שבבית הדין ההליך יכול להימשך מספר ישיבות וכך תשלום המזונות נדחה. בנגד, לבית הדין קיים יתרון בכך שהוא רשאי לפסוק "מדור ספציפי", כלומר את זכותה של האישה להישאר בדירת הצדדים, ובכך לעכב את מכירת הדירה המשותפת של הצדדים. קיימים הבדלים נוספים בין הערכאות ולכן מומלץ להיעזר בשירותי עורך דין בכדי למצות זכות זו עד תום.